Rashba Bava Batra 72b – רשב"א בבא בתרא עב:‏ – Shas HaMeforash

וְאֶלָּא קַשְׁיָא הוֹאִיל וְיוֹנְקִין מִשְּׂדֵה הֶקְדֵּשׁ. אֶלָּא רַבִּי שִׁמְעוֹן לְדִבְרֵיהֶם דְּרַבָּנַן קָאָמַר לְהוּ לְדִידִי כִּי הֵיכִי דְּמוֹכֵר בְּעַיִן רָעָה מוֹכֵר מַקְדִּישׁ נָמֵי בְּעַיִן רָעָה מַקְדִּישׁ וְשַׁיּוֹרֵי מְשַׁיַּיר לְדִידְכוּ אוֹדוּ לִי מִיהָא דְּלֹא הִקְדִּישׁ אֶלָּא חָרוּב הַמּוּרְכָּב וְסַדַּן הַשִּׁקְמָה וְאָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לָא שְׁנָא. בְּמַאי אוֹקֵימְתָּא לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אֵימָא סֵיפָא וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִילּוּ הִקְדִּישׁ אֶת הָאִילָנוֹת וְחָזַר וְהִקְדִּישׁ אֶת הַקַּרְקַע כְּשֶׁהוּא פּוֹדֶה פּוֹדֶה אֶת הָאִילָנוֹת בְּשׇׁוְיֵיהֶן וְחוֹזֵר וּפוֹדֶה בֵּית זֶרַע חוֹמֶר שְׂעוֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף. וְאִי ר׳רַבִּי שִׁמְעוֹן לֵיזִיל בָּתַר פִּדְיוֹן וְנִיפַּרְקוּ אַגַּב אַרְעַיְיהוּ דְּהָא שָׁמְעִינַן לֵיהּ לר״שלְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָזֵיל בָּתַר פִּדְיוֹן. דְּתַנְיָא ^אמִנַּיִן לַלּוֹקֵחַ שָׂדֶה מֵאָבִיו וְהִקְדִּישָׁהּ וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיו מִנַּיִן שֶׁתְּהֵא לְפָנָיו כִּשְׂדֵה אֲחוּזָּה ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר {ויקרא כ״ז:כ״ב} וְאִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחוּזָּתוֹ שָׂדֶה שֶׁאֵין רְאוּיָה לִהְיוֹת שְׂדֵה אֲחוּזָּה יָצְתָה זוֹ שֶׁרְאוּיָה לִהְיוֹת שְׂדֵה אֲחוּזָּה דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מִנַּיִן לַלּוֹקֵחַ שָׂדֶה מֵאָבִיו וּמֵת אָבִיו ואח״כוְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישׁ מִנַּיִן שֶׁתְּהֵא לְפָנָיו כִּשְׂדֵה אֲחוּזָּה תַּלְמוּד לוֹמַר וְאִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחוּזָּתוֹ שָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ שְׂדֵה אֲחוּזָּה יָצְתָה זוֹ שֶׁהִיא שְׂדֵה אֲחוּזָּה. וְאִילּוּ רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הֵיכָא דְּמֵת אָבִיו וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישָׁהּ ^בלָא צְרִיכִי קְרָא כִּי אִצְטְרִיךְ קְרָא הֵיכָא דְּהִקְדִּישָׁהּ וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיו. מְנָא לְהוּ אִי מֵהַאי קְרָא אֵימָא לְכִדְרַבִּי מֵאִיר הוּא דַּאֲתָא אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם דְּאָזְלִי בָּתַר פִּדְיוֹן. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְעוֹלָם בְּעָלְמָא רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן לָא אָזְלִי בָּתַר פִּדְיוֹן וְהָכָא קְרָא אַשְׁכַּחוּ וּדְרוּשׁ א״כאִם כֵּן לִכְתּוֹב קְרָא וְאִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ אֲשֶׁר לֹא אֲחוּזָּתוֹ אִי נָמֵי שְׂדֵה אֲחוּזָּתוֹ מַאי אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחוּזָּתוֹ אֶת שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִהְיוֹת שְׂדֵה אֲחוּזָּה יָצְתָה זוֹ שֶׁרְאוּיָה לִהְיוֹת שְׂדֵה אֲחוּזָּה. אָמַר רַב הוּנָא חָרוּב הַמּוּרְכָּב וְסַדַּן הַשִּׁקְמָה תּוֹרַת אִילָן עָלָיו וְתוֹרַת קַרְקַע עָלָיו תּוֹרַת אִילָן עָלָיו ^גדְּהֵיכָא דְּאַקְדֵּישׁ אוֹ זַבֵּין שְׁנֵי אִילָנוֹת וְהַאי יֵשׁ לוֹ קַרְקַע תּוֹרַת קַרְקַע עָלָיו ^דדְּלָא מִזְדַּבַּן אַגַּב אַרְעָא. וְאָמַר רַב הוּנָא עוֹמֶר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סָאתַיִם תּוֹרַת עוֹמֶר עָלָיו וְתוֹרַת גָּדִישׁ עָלָיו תּוֹרַת עוֹמֶר עָלָיו ^הדִּשְׁנֵי עוֹמָרִים שִׁכְחָה שְׁנַיִם וָהוּא אֵינָן שִׁכְחָה. תּוֹרַת גָּדִישׁ עָלָיו דִּתְנַן ^ועוֹמֶר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סָאתַיִם שְׁכָחוֹ אֵין שִׁכְחָה. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ חָרוּב הַמּוּרְכָּב וְסַדַּן הַשִּׁקְמָה בָּאנוּ לְמַחְלוֹקֶת רַבִּי מְנַחֵם (בַּר) יוֹסֵי וְרַבָּנַןמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)

הערות

^א רמב״ם הלכות ערכים וחרמים ד׳:כ״ח
סמ״ג מצוות עשה קל״א

^ב רמב״ם הלכות ערכים וחרמים ד׳:כ״ח
סמ״ג מצוות עשה קל״א

^ג רמב״ם הלכות ערכים וחרמים ד׳:י״ז

^ד רמב״ם הלכות מכירה כ״ו:ג׳
סמ״ג מצוות עשה פ״ב
טור חושן משפט רט״ו:ה׳
שולחן ערוך חושן משפט רט״ו:ה׳

^ה רמב״ם הלכות מתנות עניים ה׳:י״ד

^ו רמב״ם הלכות מתנות עניים ה׳:י״ח

אלא רבי שמעון לדבריהם דרבנן קאמר להו וכו׳. כתב הר״ז הלוי ז״ל: וכיון דקם ליה האי תירוצא קמה לה שמעתא דרב הונא כדמעיקרא ואפילו לרבי עקיבא, ואי נפיל לא הדר שתיל להו. עד כאן. ואינו מחוור, דאפילו מעיקרא נמי הוה שמיעא לן מדרב הונא דאי נפיל הדר שתיל להו, ותדע דהא אמרינן דמאי דלית ליה ללוקח שני אילנות אית ליה למשיירן, ואילו לוקח הא מצי לקיימן עד שייבשו, ואין המוכר יכול לומר לו עקור אילנך וזיל מעתה אלא למאי דאמר רב הונא דאית ליה למשייר אילנות טפי מלוקח, דאילו התם אי מתו לא יטע אחרים במקומן ובמשייר רשאי ליטע אחרים במקומן. וכן כתב ר״ש ז״ל. ואף על גב דאמרינן ורב הונא כדרבנן פשיטא, ופרקינן הא קא משמע לן דאי נפיל הדר שתיל להו, לאו למימר דעד השתא לא שמעינן למימריה הכין, אלא מאן דאקשי הכי הוה מסיק אדעתיה דעיקר חידושיה דרב הונא אינו אלא הא דקאמר דאפילו רבי עקיבא מודה בה, ואמרינן דרב הונא כדרבנן ולא אתא לאשמעינן אלא הא דכי נפיל הדר נטע להו, ואף על גב דלגבי בור ודות אי נפיל בענין שאינו יכול להחזירן אבד את הדרך. וכן עיקר. ואף על פי שיש לדחות ראיה זו, דאילו לוקח שני אילנות אין לו קרקע כלל אלא לימי עץ, ולכשיבשו עוקרן וקרקע חוזר לבעלים, ואילו מוכר קרקע ושייר אילנות לפניו יש לו קרקע, ואם מתו לא יטע אחרים במקומן, אלא שמקומן שלו למשטח ביה פירי. ומכל מקום הראשון נראה עיקר, דכל שיש לו קרקע שיכול ליטע בו אילנותיו, מתקנת יהושע. סליק פרק המוכר את הבית בס״ד.מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות)

הערות

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון